יום שלישי, 17 בספטמבר 2013

אוריינטליזם באמנות ובתרבות הפופולארית

בפוסט הקודם עסקתי בהשפעות המזרח הרחוק על אמנות המאה ה-18 וה-19 - השינואזרי והג'אפוניזם. עוד קודם לכן נגעתי במושג ה"טורקרי", ההשפעות הטורקיות על אמנות המאה ה-18, בעיקר בצרפת.
הטורקרי בהרבה מובנים, היה הקדמה לגל האוריינטליזם ששטף את אירופה במאה ה-19. האוריינטליזם הוא המבט המערבי על המזרח, בדגש על המזרח התיכון.

אולם עוד לפני שארחיב על הטורקרי שפרח המאה ה-18, אציג את העדויות המוקדמות יותר לאוריינטליזם שנראו ביצירות מהעת העתיקה והרנסאנס:

 שלושת המאגים מהברית החדשה שהגיעו מהמזרח אל בית לחם בכדי לסגוד לתינוק ישו שזה עתה נולד.
המאגים תוארו כבר במאה ה-6 כשלושה גברים בבגדים מזרחיים בעלי מאפיינים פרסיים, כולל כובע פריגי. פריגיה הייתה איזור באסיה הקטנה  והכובע הפריגי הפך בעת העתיקה לאטריבוט מזרחי.

שלושת האמגושים נושאים את מתנותיהם - פסיפס ביזנטי בבזיליקת סנט אפולינרה נואובו ברוונה (המאה ה-6)


אמן אנונימי מהאסכולה והנציאנית במאה ה-16 תאר את קבלת השגרירים בדמשק כשלא ברור אם אי פעם ביקר במקום.
מה שמחזק הנחה זו הם הצבאים שצייר בחזית שמעולם לא נראו בסוריה.



תיאורים של סצינות מהתנ"ך כללו מוטיבים אוריינטליסטיים. למשל יצירתו של רמברנדט  מהמאה ה-17 שתארה את משתה בלשצאר, מלך בבל, ברגע בו הוא מקבל נבואה שתפורש על ידי הנביא דניאל
בלשצאר הבבלי מתואר בצורה אוריינטליסטית עם טורבן המזכיר את תיאורי הסולטנים בטורקרי שניצניו התרחשו במקביל.

Rembrandt, Belshazzar's Feast, 1635




באופן כללי, התקיימו השפעות אמנותיות מוסלמיות על האמנות הנוצרית החל מהמאה ה-7, עליהן תוכלו ללמוד יותר כאן  כשאחת הדוגמאות המעניינות הן שילובים של שטיחים מזרחיים בציורי רנסאנס, בינהן סצינות נוצריות (!) שכנראה מעידים על המיקום האוריינטלי של הברית החדשה, הלא היא ארץ ישראל.

שימו לב לשטיח המזרחי מתחת לרגלי המדונה.

Gentile Bellini, Madonna and Child Enthroned, late 15th century.




כפי שציינתי, הטורקרי בעיני הוא הבסיס החזותי המשפיע ביותר על האוריינטליזם של המאה ה-19 .
מקורות הטורקרי נעוצים ביחסים המדיניים של האימפריה העותמאנית עם מערב אירופה. בסוף המאה ה-14 כבשו את הבלקן כולו, באמצע המאה ה-15 תחת הנהגתו של סולטאן מחמת השני הביסו העותומאניים  את האימפריה הביזנטית עם כיבוש עיר הבירה, קונסטנטינופול, שנקראה מאז איסטנבול.
רק בסוף המאה ה-17, אחרי כיבוש ממלכת הונגריה, נבלמה האימפריה בקרב וינה. ההפסד הביא לחתימת "הסכם קרלוביץ"  לפיו ויתרו העותומאניים על שטחים באירופה וסימן את ראשית שקיעתה של האימפריה.

עם כינון היחסים הדיפלומטיים בין צרפת לעותמאנים במאה ה-18, העניין בתרבות הטורקית גדל – מטיילים רבים נסעו לאימפריה וחזרו עם סיפורים ותיאורים על התרבות האקזוטית. בעיני האירופאים נוצרה תפיסה חדשה של האימפריה – לא מאיימת אלא מושכת וארוטית, בין השאר בגלל ההרמון של הסולטאן, עליו אפרט בהמשך.
עד אז לא הייתה שום נטייה לייצג באופן מציאותי עמים מהמזרח הקרוב, וקונבנציות אלה נועדו רק לשם יצירת אפקט אקזוטי. וכך, בציור ותיאטרון, הושאלו מוטיבים מתלבושות של טורקים, טטארים, פרסים, והודים ושולבו יחדיו.

 למשל, בחיתוך עץ גרמני מהמאה ה-16, בהתאם לדימוי הלוחמני שהיה להם, נראית קבוצת לוחמים טורקים על סוסים לבושים בטורבנים מפוארים. הם עונדים תכשיטים ומחזיקים שרביטים משובצים. גם סוסיהם מקושטים בסרטים.  מן הסתם, הקישוטיות המוגזמת הייתה רחוקה מהמציאות ומעולם לא נראיתה על לוחמים עותומאניים.

יוסט אמן, לוחמים טורקים, 1578


נוצרו תיאורים אותנטיים לכאורה של החיים בטורקיה, אחד הבולטים היה של האמן הפלמי ז'אן באפטיסט ואן מור (Van Mour) אשר התלווה לשגריר הצרפתי באימפריה. יצירותיו של ואן מור תיארו את ההווי החברתי באימפריה, מאירועים דיפלומטיים רשמיים ועד לסצינות ז'אנר עממיות. ב-1711 הוציא השגריר ספר של מאה הדפסים שהתבססו על יצירותיו של ואן מור אשר היוו בסיס מרכזי לדיוקנאות ותמונות הז'אנר של הטורקרי שהגיעו בהמשך. בעיני הם גם ה"אבטיפוס" לציורים האוריינטליסטים של המאה ה-19.

הדפסים של ואן מור





החל משנות ה-20 של המאה ה-18 אמנים צרפתים תיארו ביצירותיהם דמויות אירופאיות מחופשות לפאשות, אודליסק, סולטנים וסולטנות ומשתתפות בסצינות פנטסטיות בהרמון.
הטורקרי לא נשאר בגבולות צרפת בלבד אלא התפשט ברחבי אירופה, מערבה ומזרחה והגיע עד היבשת החדשה - אמריקה. 


Sir Joshua Reynolds
Mrs. Trecothick, Full Length, in 'Turkish' Masquerade Dress, Beside an Urn of Flowers, in a Landscape, 1770-1771,





1783,Charles Amedee Philippe van Loo, The Sultana Served By Her Eunuchs





כפי שניתן לראות, בדומה לשינואזרי ולג'אפניזם , לא היו כאן תיאורים אותנטיים של האימפריה העותמאנית (חוץ מואן מור, שגם מהימנותו מוטלת בספק) אלא תפיסה מערבית של איך הדברים נראים במזרח , והשלכתה על תרבות זו. 
בציור של ואן לו הדבר צורם במיוחד, כשבתפקיד ה"סולטנה" המוקפת סריסים ומשרתים, נמצאת נערת רוקוקו בעלת מראה אירופאי צרפתי מובהק, ללא כל קשר לעם הטורקי. 

לאחר ששגעון הטורקרי שכך באירופה לכמה שנים, הוא ניעור מחדש במאה ה-19 וכונה  אוריינטליזם, כשבדומה לטורקרי מדובר במבט מערבי על המזרח, בהתמקדות במזרח התיכון. חלקו מדומין, וחלקו מהימן יותר.

העיסוק המערבי במזרח התיכון צץ מחדש שוב בעקבות תהליכים מדיניים. בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19 נפוליאון פלש למצרים וסוריה. מהלך זה גרם להתעניינות ציבורית באיג'יפטולוגיה ובמקביל תועדו מסעותיו של נפוליאון בציורים.
ביצירה הבאה, נראה המצביא מוקף במקומיים שמתוארים בקונבנציות אוריינטליסטיות, כפי שנראה בבגדיהם ובכלי הנשק המזרחיים שלהם.

1806,Antoine-Jean Gros, Bataille d'Aboukir, 25 juillet 1799



במקביל לקולוניזציה, אמנים נסעו לטייל במזרח התיכון ותעדו את רשמיהם ביצירותיהם.
יוג'ין דלקרואה נסע ב-1832 לאלג'יריה ומרוקו והושפע עמוקות ממה שראה בה, הוא תעד מקומיים, בינהם יהודים בציוריו.


Eugene Delacroix, The Women of Algiers, 1834



Eugene Delacroix, Jewish wedding in Morocco , 1839



כמו אמני טורקרי ואוריינטליסטים רבים אחרים, דלקרואה צייר נשים בהרמון. מוטיב ההרמון היה פופולארי מאוד בז'אנר האוריינטליסטי ומקורו כנראה הגיע מאוסף המעשיות "אלף לילה ולילה", שהיה הגורם המרכזי בעיצוב הסטריאוטיפ המערבי על ההרמון.
 מקורן של המעשיות, שהתפרסמו בצרפת בין השנים 1707-1714 בתרגומו של אנטואן גאלאן היה בעיקר מהודו ומפרס, לצד השפעות מחצי האי ערב ואף ממעשיות יהודיות. רק כמאה שנים לאחר פרסומן בצרפת הן תורגמו ופורסמו בעולם הערבי. לא ידוע אם למעשיות היה מחבר אחד או יותר, למרות מקורן העמום ואמיתותן המפוקפקת הן זכו להצלחה אדירה לצרפת ואחר כך בשאר אירופה.

כריכה של אחד העיבודים לספר



סיפור המסגרת מספר על המלך שאהריאר שמגלה שאשתו לא נאמנה לו. הוא מואס במין הנשי כולו ומורה על הוצאת אשתו להורג, ומצווה על הווזיר (השר הבכיר) שלו למצוא לו כלה חדשה בכל לילה. בתו של הווזיר, שהרזאד (או שחרזאדה) מחליטה להתחתן עם המלך. בלילה, היא מתחילה לספר לו סיפור; אולם הסיפור לא מסתיים ובבוקר היא שותקת ומשאירה את המלך במתח. המלך מבטיח שלא להוציאה להורג, כדי שתסיים לספר לו את הסיפור בלילה הבא. וכך בלילה הבא, לאחר שסיימה את הסיפור הראשון, החלה בסיפור שני, והמשיכה באותה הדרך במשך אלף לילה ועוד לילה. לאחר 1001 לילות, כשהיא כבר אם לשלושה מילדי המלך, משתכנע המלך לחדול ממנהגו ולא להרוג את שחרזדה.

בין הסיפורים ששחרזדה מספרת נמצאים גם "אלדין ומנורת הקסמים" ו"עלי באבא וארבעים השודדים" - בין המעשיות הידועות והמצליחות ביותר גם בימינו (הרבה בזכות דיסני שעיבדו את אלאדין לסרט סופר מצליח בשנות התשעים, שאפרט עליו בהמשך)

איורים מקסימים של המאייר הצרפתי דולוק (Edmund Dulac ) מתחילת המאה ה-20 ל"אלף לילה ולילה"





בעקבות הסיפורים של "אלף לילה ולילה" ושל מטיילים שחזרו מהמזרח, ציורי הרמון נפוצו מאוד וקבעו את הסטריאוטיפים של המזרח כמקום מפתה, חושני ואקזוטי.

הרמונות התקיימו במזרח הקרוב מימי קדם וידוע כי גם לבבלים ולפרסים היו הרמונות.
המילה הרמון (Harem) מגיעה מהמילה הערבית חאראם , שמשמעותה אסור או מוקצה.  בתים עותומאניים חולקו לשני חלקים – החלק שיועד לגבר ולאורחיו הגברים היה חראמליק  והשני סלאלמיק שיועד למגורים של הבעל עם אשתו, ילדיהם, קרובות משפחה אחרות תחת חסותו ומשרתות. חלוקה זו התקיימה גם בארמון הסולטאן - ההרמון היה החלק בארמון הסולטאן בו מתגוררות נשותיו, פילגשיו, אמו וילדיו.אף אדם מלבד הסולטאן וסריסיו הורשה להיכנס למתחם זה.

הדעה הרווחת על ההרמון במערב הייתה שכל תושביו עבדים. הדבר נכון חלקית, המשרתות שעבדו בהרמון היו שפחות אפריקאיות ולבנות, בדרך כלל ממוצא צ'רקסי או גיארוגי . העבדות הייתה עניין זמני, ולאחר תקופה שבין 7-9 שנים הן שוחררו מעבדותן. הן יכלו לבחור להישאר עם משפחת מעבידן, ובמקרה זו נתבקשו להתחתן. שפחות שעבדו בהרמונות של אנשים רבי מעלה, התחתנו בדרך כלל עם חבריהם מאותו המעמד. לכן, עבדות הייתה למעשה סולם חברתי מבוקש. השפחות היו מגיעות להרמון כנערות צעירות וממש מגודלות על ידיד משפחת הסולטאן. הן למדו את השפה הטורקית, את עקרונות האסלאם ופיתחו כישרונות שונים כמו קריאה, כתיבה, רקמה, נגינה ריקוד ושירה.

ציורי הרמון מהמאה ה-19:

  1862,Jean Auguste Dominique Ingres, The Turkish Bath





  1814 ,Jean Auguste Dominique Ingres, La grande odelisque


 המשמעות המקורית של המילה אודליסק בטורקית היא "נערת חדר" כלומר משרתת. במערב מושג זה הפך לשם נרדף לפילגש בהרמון הסולטאן ובמאה ה-19 תוארובאמנות אודליסקיות רבות .  ביצירתו של אנגר נמצאים מאפיינים אוריינטליסטים שמתמזגים עם מסורת ניאו קלאסית - מצד אחד מניפת נוצות, טורבן, נרגילה (חפץ פאלי), בדים עשירים ותכשיטים. מצד שני, גוף בעל פרופורציות "אידאליות" (אך לא אפשריות במציאות) שרומזות להשפעות של פיסול קלאסי.


Jean-Léon Gérôme Pool in a Harem, c. 1876






































1875,Georges Jules Victor Clairin, Outside the Harem





האוריינטליזם לא נשאר רק בגבולות צרפת ונדד לרחבי אירופה , כולל רוסיה וגם לבריטניה ולאמריקה.

Frederick Arthur Bridgeman, Summer Evening 19th century



אפשר לחלק את נושאי היצירות בסגנון האוריינטליסטי לחיי ההרמון, סצינות יומיומית (ז'אנר) ונופים מזרח תיכוניים כלליים
Lewis, The midday meal, Cairo, 1875






Ivan Aivazovsky
The Galata Tower by Moonlight, Istanbul 1845  







לא כל האמנים האוריינטליסטים היו אי פעם במזרח התיכון, אבל הקונבנציות האמנותיות עברו מיצירה ליצירה  - עושר צבעוני, בגדים מזרחיים, כלי נשק מזרחייפ, מבנים מוסלמיים, בעלי חיים אקזוטיים (כמו גמלים או תוכים) , נשים בבגדי משי בסגנון מזרחי, אביזרים כמו מניפת נוצות, נרגילה, מטפחות, תכשיטים, שטיחים, כלי נגינה מזרחים ועוד.
הנשים בדרך כלל היו יפות ומפתות, רובן לא נראות מזרחיות כלל (חוץ מאולי ציורים אותנטיים יותר כמו של דלקרואה שנסע לצפון אפריקה) אלא אירופאיות בלבוש מזרחי. הגברים דווקא נראו מזרחים יותר, כהי עור ובדרך כלל מזוקנים.
הרבה פעמים תוארו לא רק ערבים אלא גם עמים אפריקאיים אחרים ואף יהודים מזרחים.

1869 ,Jean Leon Gerome , Baschi bozouk




ברוסיה האוריינטליזם נקשר גם בספרות ובפלוקלור המקומיים. כך למשל בציור המדהים של קארל ברולוב, המעיין בבקצ'יסאראי, שמבוסס על פואמה של פושקין, ומתאר עיר באוקראינה שנכבשה על ידי העותמאנים.
באופן כללי הקשר בין רוסיה לאוריינטליזם מאוד מעניין אותי,  ואני מניחה שכשאמשיך באקדמיה מתישהו אני אחקור אותו לעומק.
Karl Brullov, Fountain in Bakhchisarai, 1849

העושר בפרטים כאן פשוט מדהים, שימו לב לנערה שמסתכלת על הדגים בבריכה , למשרת השחור, לאיש בטורבן משמאל שנראה כמו סוחר ולאישה בחלון שלבושה באופן אירופאי לחלוטין שמנוגד לכל שאר הדמויות.



במקביל לפריחה האוריינטליסטית באמנות, הז'אנר התפתח גם במדיות אחרות :

בספרות, המשיכו להוציא ספרי מסעות מדומיינים ואותנטיים למזרח התיכון שהחלו להתפרסם לראשונה בימי הביניים.
 יחד עם פרוזה ושירה שעסקו במזרח. רשימה מפורטת תוכלו למצוא כאן.

עולם המוסיקה אימץ בשמחה מאפיינים אוריינטליסטיים, כפי שהתבטא ביצירות קלאסיות, בלט ואופרות. באופן לא מקרי, רבים מהם היו יוצרים רוסים:
 למשל, יצירתו של המלחין ניקולאי רימסקי-קורסקוב שהתבססה על סיפורי "אלף לילה ולילה", שחרזדה 
כאן בעיבוד נפלא לבלט



או ריקוד ערבי מתוך מפצח האגוזים של צ'ייקובסקי



וכמובן המארש הטורקי של  בטהובן ושל מוצרט שהקדים אותו במאה ה-18






יחד עם כל הפליאה המערבית מהמזרח הקסום, כמובן שעולות כאן בעיות - בדיוק כמו בשינואזרי ובג'אפוניזם, היה זה מבט סטריאוטיפי מערבי על ה"אחר", שהיה מאוד דיכוטומי  והתבטא בעיקר באמנות הפלסטית :  או נשים מפתות בהרמון, או גברים לוחמים וברברים. על העניין הזה כתב בהרחבה אדוארד סעיד בספרו מ-1978, "אוריינטליזם" בו טען כי התפיסה האוריינטליסטית היא פטרונית ומתנשאת כלפי המזרח, שנראה כלא מפותח ופרימיטיבי, ביחס למערב העליון. 
ספרו של סעיד גרם לחוקרי אמנות ותרבות לבחון מחדש את האמנות האוריינטליסטית ולראות בה לא רק ציורים יפים ואקזוטיים אלא מסר חברתי לא כל כך שיוויוני. בגדול אני מסכימה עם סעיד, אולם אני בטוחה שרבים מהאמנים האוריינטליסטים באמת הוקסמו מהמזרח , חלקם אף נסעו לשם וזו לא הייתה גזענות גרידא.

בכל מקרה הז'אנר האמנותי הזה לא עצר במאה ה-19. הוא זלג לאר נובו של סוף המאה והשפיע גם על אסכולת בצלאל הארצישראלית בתחילת המאה ה-20. כך למשל באיורו של זאב רבן לכרזת תיירות לארץ ישראל (שנקראה אז פלסטינה) הוא משתמש במאפיינים אוריינטליסטים כיאה לאמנים אירופאיים שראו במזרח התיכון מקום אקזוטי וקסום


או בציורים התנ"כיים המופלאים של אבל פן בהם הדמויות המקראיות מאמצות מאפיינים אוריינטליסטיים 

אבל פן, ורבקה אוהבת את יעקב, 1932

יחד עם זאת,  במאה ה-20 האוריינטליזם הפך לפחות פופולארי כשפינה את מקומו לפרימיטיבזם אותו אימצו אמנים כמו פיקאסו וגוגן ששאבו השראה בעיקר מתרבויות אפריקאיות.

 ואילו עולם הקולנוע המשיך ושילב מאפיינים אוריינטליסטיים בסרטים קלאסיים כמו "קזבלנקה" מ-1942, המתרחש בעיר המרוקאית בעת השלטון הצרפתי של וישי בימי מלחמת העולם השנייה.



או ב"לורנס איש ערב" מ-1962, שעסק בקצין הבריטי שלקח חלק במרד הערבי נגד האימפריה העות'מאנית.




אבל מה שהחזיר את האוריינטליזם בצורה הפופולארית ביותר, היה העיבוד של דיסני לאלאדין ב-1992

אלדין ומנורת הקסמים הוא אחד מהסיפורים שנכלל ב"אלף לילה ולילה" הקלאסי שכאמור, היווה את הבסיס לרבים מהדימויי ההרמון באוריינטליזם (למרות שבמקור, דווקא אלדין התרחש בסין). בדומה להרבה סרטים אחרים של דיסני, גם אלדין היה מאוד סטריאוטיפי, לצד המוסיקה הנהדרת והאנימציה המקסימה.

ניתן לראות זאת במיוחד בשיר הפתיחה ובעיצובו של הרוכל הערבי



העיצוב החזותי של הארמון היה דומה לטאג' מאהל בהודו, והעיר והשוק דמו לשווקים במדינות ערביות. דיסני יצרו איזשהו ערבוב תרבויות אקזוטי ולא משהו ספציפי.




הטאג' מאהל בהודו




עיצובן של הדמויות ובמיוחד של הנסיכה יסמין היה מבוסס חזותית על ציורים אוריינטליסטיים.

 ,Rudolf Ernst, A Sultan with a Tiger19th century






Rudolf Ernst  Title: A Sultan with a Tiger  Signed 'R. Ernst' lower right  Medium: Oil on Panel  Size: 39.5x31.25 in (100.4x80cm)  Austrian Orientalist, 1854-1932


 במקרה של יסמין, גם אופייה מאוד פתייני ומיני , דבר נדיר בדמויות הנשיות של דיסני עד אז. היחידה שיכולה להדמות לה היא אזמרלדה מ"הגיבן מנוטר דאם" שהייתה גם היא צוענייה ואקזוטית... במאמר המעניין כאן נכתב שצבעי בגדיה מסמלים מים, שהוא המצרך החשוב והיקר ביותר במדבר. והעגלגלות שלה, מקישה על מבנה הטאג' מאהל שאמנם אינו מזרח תיכוני אלא הודי, אבל אקזוטי גם כן.  כמו כן, בתחילת הסרט בסצנה בה יסמין מחלצת ציפור מהכלוב היא מסמלת את עצמה בהמשך, כשתברח מהארמון.
דימויים של ציפורים בכלובים חזרו על עצמם ביצירות שתארו נערות הרמון.

1864,John Frederick Lewis ,
Girl with Doves




בוידאוקליפים ישנם לא מעט ביטויים אוריינטליסטיים. הנה המיטב:

עפרה חזה בלהיט "אם ננעלו" שהציג נופים מזרח תיכוניים ואת עפרה בלבוש תימני מסורתי




Remember the time  של מייקל ג'קסון מתרחש במצרים העתיקה בצורה אוריינטליסטית שמזכירה את שגעון האיגיפטולוגיה של המאה ה-19



Galvanize של ה- Chemical Brothers שמתרחש במזרח התיכון ומסמפל שיר מרוקאי




שיתוף הפעולה הנהדר בין סטינג לשאב מאמי ב-Desert Rose



שאקירה, שהיא גם חצי לבנונית, מרבה לשלב מוטיבים אוריינטליסטים וריקודי בטן בקליפים שלה. כאן בקליפ מתחילת הקריירה


I'm a slave for you של בריטני ספירס , בייחוד בהופעה עם הנחש, הבגדים והתנועות המזרחיות






  ב-Seven של פרינס , מופיעה רקדנית עם חרב על הראש - מנהג מזרחי

ובקלאסיקת ההיפ הופ מ-2002, Addicted של Truth Hurts  שמשלבת מוטיבים הודיים ומזרחי תיכוניים (כמו ריקודי בטן)






מקווה שהצלחתי להקיף עד כמה שניתן בפוסט אחד את הנושא המרתק הזה. וזהו רק קצה הקרחון, למי שמתעניין ממליצה לחקור בספריות ובPinterest  על הנושא ולהנות מהעושר של הז'אנר.


לסיום, הקלאסיקה מאלדין. שימו לב היכן אלדין ויסמין עוברים עם השטיח המעופף שלהם


4 תגובות:

  1. פוסט מעולה, אבל אני מרגישה שפספסת מעט את השיפוטיות המערבית כלפי מה שנתפס כ"אוריינטליסטי". כלומר, יש להינות מהיופי שלו ומהידע שלו, אך גם יש לתרבת אותו בכדי שיפעל על פי סטנדרטים מערביים. כתוצאה מכך למשל נשים אוריינטליסטיות נתפסות כ"אדמה שיש לכבוש ולתרבת" ועל כך נכתבו הרבה מאוד ספרים ומאמרים פמיניסטים.

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה רבה. דווקא הזכרתי את סעיד ואת הביקורת על האוריינטליזם אם כי באמת לא הרחבתי על הנשים. לא רציתי להפוך את זה לדיון ביקורתי מדי אלא להנות מהאמנות...

      מחק
  2. רציתי להודות לך על הבלוג הזה. גיליתי אותו לפני כשבועיים ומאז אני פשוט לא מצליחה להתנתק ממנו, אני הולכת אחורה וקוראת את כל הפוסטים בהנאה רבה. את כותבת נהדר, כל כך אינטיליגנטי, בהיר ומאיר עיניים, והנושאים ממש מרתקים. פשוט תענוג!

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה רבה! איזה כיף לשמוע. מזמינה אותך לדף של הבלוג בפייסבוק לקבלת עדכונים :-)

      מחק