בפוסט הקודם כתבתי על סדרת המופת "סיפורי עמים" (The storyteller) . נראה שלסדרה היו המון מעריצים בארץ (ובצדק), ששמחו שהקדשתי לה פוסט. תודה על המילים החמות.
בפוסט הנוכחי, כמובטח, אני ממשיכה לדבר על "סיפורי עמים", יותר נכון, על סדרת הבת שלה שעסקה במיתוסים יוונים.
הסדרה כללה בסך הכול ארבעה פרקים, אבל כל אחד מהם היה כל כך מושקע ויפה, בדיוק כמו בסדרת המקור.
הסדרה עלתה לשידור ב-1990. המספר ג'ון הארט הוחלף בשחקן מייקל גמבון, שחקן בריטי מוערך בתיאטרון, בטלוויזה ובקולנוע. גמבון ידוע בעיקר בזכות תפקידו כאלבוס דמלבדור, בסרטי הארי פוטר המאוחרים (לאחר שהחליף את השחקן הראשון שהלך לעולמו).
הכלב בדיבובו של בריאן הנסון חזר לככב לצד המספר, ושניהם ישבו בתוך מה שנשאר מהמבוך של המינוטאור, מיתוס שחזר בשני פרקים בסדרה. המבוך נמצא לכאורה בתוך השרידים של ארמון המלך בקנוסוס, כרתים. אתר ארכיאולוגי ידוע וחשוב שניתן לבקר בו גם היום.
אנתוני מינגלה חזר כיוצר הסדרה והכותב הראשי שלה.
מבחינה חזותית, הסדרה הייתה מאוד דומה לסדרת האם, עם תלבושות מסוגננות ושילוב של פסלים וציורים (בעיקר כדים יווניים עתיקים) בחלל המספר, לתוך חלל הסיפור. אפשר לומר שפשוט לקחו את כל המאפיינים הטובים של סדרת האם ופשוט שינו את המיקום והזמן - סיפורי עמים התרחשה בעיקר בימי הביניים, באירופה, בדגש על גרמניה. מיתוסים יוונים מתרחשת ביוון והסביבה בעת העתיקה.
גם מבחינת העיצוב יש המון השפעה של אמנות יוונית עתיקה - אם זה פסלים יוונים ואם זה כדים "שחורי דמויות" שאופיינים לתקופה. כך גם מבחינת התלבושות ועיצוב הדמויות שמחקים ביגוד עתיק.
הפרקים:
תזאוס והמינוטאור
תזאוס נחשב במיתולוגיה היוונית למייסד של אתונה ולמלך שלה. הוא היה בנם של את'רה בתו של המלך פיטאוס ושל המלך איגאוס . אך זה לא הכול, תזאוס היה גם בנו של פוסידון אל הים. כלומר הייתה לו אבהות משותפת כי אמו שכבה הן עם בעלה המלך והן עם אל הים והשילוב בין אדם לאל יצר את תזאוס. (אל תחפשו הגיון ביולוגי).
לאחר שתזאוס מגלה כי הוא בנו של המלך איגאוס, הוא מגיע אליו. הוא פוגש באשתו המכשפה מדיאה שמנסה להרעילו, לאחר שאיגאוס מכיר בו כבנו, הוא מגרש אותה והיא מקללת אותו ואת תזאוס.
תזאוס רואה כי בכל שבע שנים מוקרבים שבעה בתולים ושבע בתולות למינוטאור מבטיח להרוג את המפלצת הנוראית שמטילה אימה על בני אתונה.
המינוטאור הוא היבריד של אדם ושור שהיה "בנו" של מלך כרתים, מינוס.
מינוס שנלחם על כס המלכות מול אחיו, ביקש מאל הים פוסידון שישלח לו שור לבן כשלג כברכה שתעזור לו. פוסידון עשה זאת והציפיה הייתה שמינוס יקריב את השור כאות תודה לפוסידון. משלא עשה זאת, בגלל יופיו של השור, העניש אותו פוסידון בדרך נוראית. הוא גרם לאשתו של מינוס, פסיאפה, להתאהב בשור וללדת לו את המינוטאור, (יש האומרים כי השור היה למעשה פוסידון בתחפושת) יצור עם ראש של שור וגוף אדם. מבחינה לשונית, המילה "מינוטאור" היא "השור של מינוס".
פסל עתיק של מינוטאור מהמוזיאון האריכאולוגי באתונה
היצור הנורא נהג לטרוף בני אדם ונכלא במבוך מסובך שבנה למינוס האדריכל המוכשר דדלוס (שיחזור בפרק אחר בסדרה).
בנו של מינוס, אנדרוגאוס, נרצח על ידי אתונאים שהתקנאו בו (בגרסא אחרת נהרג על ידי אותו השור שאמו התאהבה בו) ואביו, הכריז מלחמה על אתונה וניצח בה. כנקמה על מות בנו, פקד כי בכל שנה יישלחו לכרתים שבעה בתולים ושבע בתולות שיוקרבו למינוטאור.
תזאוס מגיע לכרתים במטרה להרוג את המינוטאור. לפני שנסע הבטיח לאביו כי ישים מפרש לבן על ספינתו כשיחזור אם ניצח ויבקש שישימו מפרש שחור אם הוא ייהרג.
בכרתים, פוגש את בתו של מינוס, אריאדנה, שמתאהבת בו. היא עוזרת לו למצוא את דרכו במבוך אל
המינוטאור בעזרת פקעת חוטים והוא הורג אותו.
ציור על כד יווני עתיק של תזאוס הורג את המינוטאור
הוא משחרר את השבויים האתונאים וחוזר לאתונה עם אריאדנה, אך זונח אותה בדרך.
אחת הסצנות הכי קורעות לב בסדרה היא הרגע בו מגלה אריאדנה שנזנחה ע"י תזאוס והיא זועקת ומקללת אותו.
תזאוס מגיע לאתונה אך שוכח לשים מפרש לבן בספינה כפי שהבטיח לאביו. אביו שעומד על צוק וצופה בספינה המתקרבת עם דגל שחור, בטוח שבנו נהרג, ומשליך את עצמו אל הים, שקיבל לאחר מכן את שמו - הים האיגאי.
הפרק ממחיש בצורה מאוד טובה את הטרגדיה במיתוס, איך שתזאוס הבטיח והבטיח לאנשים שאהב אך אכזב את כולם ובסוף הוא עצמו הפך ל"מפלצת".
.1843, Antoine-Louis Bare, Theseus Slaying Minotaur
הפרק המלא
פרסאוס והגורגונה
המלך אקריסיוס היה מאוכזב מכך שלא נולדו לו בנים. בצר לו, פנה לעזרת האורקל שענתה כי יהיה לו נכד, מבתו דנאה, שיהרוג אותו.
אקריסיוס בסדרה
כדי למנוע מהנבואה להתגשם, כלא המלך את בתו בצינוק. אך זאוס הפך את עצמו לגשם של זהב שירד על דנאה בצינוק ועיבר אותה. התינוק שנולד לדנאה ולזאוס היה פרסאוס.
Gustav Klimt, Danaë, 1907
Rembrandt, Danaë, 1636
Alexandre Jacques Chantron, Danaë, 1891
_Danae.jpg)
Orazio Gentileschi, Danaë, 1623
אקריסיוס מחליט שלא להרוג את בתו ונכדו מחשש להרגיז את האלים, במקום זאת "חומל עליהם", שם אותם בתיבת עץ וזורק אותם לים. פוסידון אל הים מרחם עליהם ועוזר להם להגיע בבטחה אל חוף, שם מוצא אותם דייג בשם דיקטיוס. דיקטיוס משכן אותם בביתו ומגדל את פרסאוס כאילו היה בנו.
פרסאוס בסדרה
(שימו לב שעד כאן יש במיתוס הזה קווי דמיון רבים למיתוס הרוסי על ילד המזל שכתבתי עליו בפוסט הקודם. טבעי שהמעשייה הרוסית הושפעה מהמיתוס היווני הזה כי ההשפעה הקלאסית על רוסיה הייתה מאוד חזקה).
המלך הרשע פולידיקטס, שם עין על דנאה ורוצה לשאת אותה לאישה, הוא מצהיר כי לא יעשה כן אם פרסאוס יביא לו את ראשה של הגורגונה מדוזה בתמורה - במחשבה שהוא ימות כמובן.
מדוזה הייתה גורגונה, מפלצת בדמות אישה עם שיער עשוי מנחשים. מבטה הקפיא את המתבונן בו לאבן.
Caravaggio, Medusa, 1595
מדוזה בסדרה
למדוזה היו שתי אחיות , גם הן גורגנות עם שיער נחשי. שלוש האחיות גרו במערה. שתי אחיותיה של מדוזה היו בנות אלמוות אך היא לא.
פרסאוס הונחה על ידי אתנה להגיע להספרידיות, נימפות שייתנו לו נשקים להלחם במדוזה. כדי להגיע אליהן
הערים על הגריאות, אחיותיהן של הגורגונות שהיו למעשה שלוש נשים זקנות ומפחידות החולקות בינהן עין אחת. הוא חטף את העין ודרש מהן את הדרך להגיע לנימפות.
ה-Fates, אלות הגורל במיתולוגיה, תוארו בעיבוד של דיסני להרקולס כגריאות, החולקות בינהן עין אחת
לאחר מכן הגיע ליעדו ולקח את הנשקים - שק לראשה של מדוזה מהנימפות, מגן מבריק כמראה מאלת החוכמה (ואחותו למחצה) אתנה וסנדלים מכונפים מהרמס שליח האלים, יחד עם חרב מהפייסטוס וקסדה שהפכה אותו לבלתי נראה מהאדס.
בדרכו לגורגונות, פוגש פרסאוס את הענק אטלס שהוענש על ידי זאוס להחזיק את העולם על כתפיו לאחר שנלחם נגדו לצד הטיטאנים. אטלס סובל ומייחל לעזרה במשא הכבד.
John Singer Sargent, Atlas and the Hesperides, 1922-1925
אטלס בסדרה
פרסאוס מצליח להרוג את מדוזה ולערוף את ראשה - הוא הופך לרואה ובלתי נראה ומגן על עצמו בעזרת המגן של אתנה, במקום להסתכל ישירות על מדוזה, הוא מסתכל על ההשתקפות שלה במגן וכך לא הופך לאבן.
ברגע שעורף את ראשה, פורצים ממנו הסוס המכונף פגסוס, ובנם של מדוזה ופוסידון, כריאסור.
בדרכו הביתה פרסאוס מראה את ראשה הערוף של מדוזה לאטלס והופך אותו להר (הרי האטלס) בכדי להקל עליו בסבלו.
לאחר מכן כשמגיע, שולף את ראשה של מדוזה לתדהמת פוליקלייטס , שמסתכל בעיניה והופך גם הוא לאבן.
Edward Burne-Jones, The Baleful Head, 1887
Antonio Canova, Perseus holding the head of Medusa, 1804-6
נבואת האורקל, כמו תמיד, אכן התגשמה לבסוף. כאשר פרסאוס הגיע למשחקים האולימפיים וזרק דיסקוס שפגע בשגגה באביו שביקר במקום , והרג אותו.
הפרק המלא:
אורפיאוס ויורידיקה
הפרק השלישי הוא כנראה האהוב עלי במיני סדרה זו ועוסק באורפיאוס היה בנם של אויגרוס מלך תרקיה (לפי גרסה אחרת, של אפולו) ושל המוזה קאליופה, ראש למשוררים ולמוזיקאים.
_-_Foto_G._Dall'Orto.jpg)
יום אחד אורפיאוס התאהב בנימפת יער בשם יורידיקה (או יורידיצ'ה) - בפרק רגע פגישתם מתואר בצורה מקסימה כשהיא נולדת מתוך גזע עץ.
הרגע בו הוא פוגש את האדס ופרספונה ומתחנן על נשמתה של אשתו הוא אחד היפים בסדרה בעיני , הנה הוא
העיצוב של הפרק מתחלק לעולם החיים שהוא מאוד פסטורלי במשמעות המקורית של המילה - כפרי , עם עובדי אדמה, שדות ויערות. עולם המתים הוא אפל וקודר. האדס אל השאול בסדרה
ציור זה למטה מהמאה ה-19 שמראה את הרגע בו מאבד אורפיאוס את יורידיצ'ה, יכול היה לשמש השראה לסדרה שכן הוא מאוד דומה לסצינה הטלוויזיוניות מבחינת עיצובה. Christian Gottlieb Kratzenstein,Orpheus and Eurydice, 1806
Jean Raoux:, Orpheus and Eurydice., c. 1718–1720
כתבתי על המיתוס גם בפוסט שלי שעסק בקליפים בהשפעת המיתולוגיה היוונית, כשהלהקה HURTS לקחה ממנו השראה לקליפ שלה
בסוף הפרק מופיע מעין חזיון של אורפיאוס על קיר המבוך בו נמצאים המספר והכלב והוא אומר שכמו אהבתו ליורידיצ'ה, כך גם המוסיקה נצחית - ועם זה אני בהחלט מסכימה. באמנות יהודית ישנה הקבלה מעניינת בין אורפיאוס לדוד - כמו אורפיאוס, גם דוד נודע בכשרון הנגינה שלו, ובתקופה של בין המאות השלישית לשישית בא"י יוצג דוד כדמוי אורפיאוס עם כלי נגינה (נבל/לירה) וכשהחיות מתקבצות סביבו המלך דוד מנגן בנבל, רצפת פסיפס מבית כנסת עתיק בעזה, התקופה הביזנטית, המאה ה-6 לספירה
ברצפת פסיפס זו מעל לראש הדמות מופיעה הכתובת עם השם 'דוד' ולראשו הילה של קיסר ביזנטי. החיות סביב דוד רומזות כאמור לקשר שלו עם אורפאוס, שהקסים את חיות הבר בנגינתו. הוא מתואר על פי רוב כרועה המנגן באוזני החיות בסביבה פסטורלית. אורפאוס, סימל את התקווה לישועה ואת המאבק נגד כוחות עולם המוות משולב עם דמותו של דוד המלך כגואל. הפרק המלא:
בפרק מתואר שדדלוס ואיקרוס מצליחים לצאת מהמבוך ופוגשים שוב בנשר המדבר שרק דדלוס רואה, הוא שוב נתקף טירוף והורג את העוף ואז מחליט להכין מנוצותיו ומנוצות של עופות אחרים כנפיים לו ולבנו שבעזרתן יוכלו לעוף הרחק ממינוס.
Frederick Leighton, Dedalus and Icarus, 1869
דדלוס בונה כנפיים לו ולבנו ומזהיר אותו פן יעוף גבוה מדי לשמש , שכן הנוצות המחוברות בדבש ייפלו ואיקרוס ייפול איתן. השניים מתחילים לעוף והבן, שלא מקשיב לאביו עף מעלה מעלה ואכן הכנפיים מתפרקות והוא צונח מטה אל מותו בים. דדלוס ואיקרוס בסדרה
דדלוס מוכה יגון ואשמה נודד הרחק ומגיע לארמונו של מלך סיציליה קוקלוס. שם הוא ממשיך בהמצאותיו עד שיום אחד מגיע מינוס המחפש אחריו (הוא הרי ברח מכלאו). הוא מאתר אותו באמצעות משימה חידתית - להעביר חוט מקצה אחד לשני של קונכיה גדולה. דדלוס עושה זאת באמצעות נמלה שאותה מחבר לחוט ודבש שמורח בקצה השני של הקונכייה בלי לדעת שמינוס מחפש אחריו.
דדלוס, הקונכיה של מנוס ושתי בנותיו של מלך סיציליה קוקלוס
משנודע הדבר למינוס, הוא מצווה לקחת את דדלוס עמו, אך טובל קודם לכן באמבט. דדלוס, אשר היה זה שעיצב את הצנרת והאמבט בארמון של קיקלוס, מציף את האמבט ואת מינוס בתוכה במים רותחים ולמעשה הורג אותו. כך שנעשה כאן צדק כפול - דדלוס הורג את האדם שכלא אותו ושהביא בעקיפין למות בנו, בנוסף, הוא הורג גם את האדם שהמטיר על משפחתו ועל כרתים את קללת המינוטאור, וזה שהתאכזר למינוטאור בעצמו. סוף הפרק מראה את דדלוס יושב בחדר מלא בפסלים של נערים מכונפים, ואת המספר שאומר ש"דדלוס הממציא המוכשר לא יכול היה להמציא מכונת זמן בה יוכל לחזור ולהציל את בנו". לבסוף, נפתח פתח בתקרה של המבוך (שהרי המספר והכלב נמצאים באותו המבוך ממש בקנוסוס) פתח שדרכו סוף סוך יוכלו לצאת מהמבוך ובנוסף, ורואים שתי דמויות מכונפות שמעופפות באור הירח - אזכור לדדלוס ואיקרוס.
Charles Le Brun, Daedalus and Icarus, c. 1645
Peter Brueghel the Elder, Landscape with the fall of Icarus, 1558
הפרק המלא:
ממליצה לכולכם לצפות בפרקים ששמתי בפוסט, בטוחה שתהנו.
אשמח לתגובות כאן ועמוד הבלוג בפייסבוק :-)
בפוסט הנוכחי, כמובטח, אני ממשיכה לדבר על "סיפורי עמים", יותר נכון, על סדרת הבת שלה שעסקה במיתוסים יוונים.
הסדרה כללה בסך הכול ארבעה פרקים, אבל כל אחד מהם היה כל כך מושקע ויפה, בדיוק כמו בסדרת המקור.
הסדרה עלתה לשידור ב-1990. המספר ג'ון הארט הוחלף בשחקן מייקל גמבון, שחקן בריטי מוערך בתיאטרון, בטלוויזה ובקולנוע. גמבון ידוע בעיקר בזכות תפקידו כאלבוס דמלבדור, בסרטי הארי פוטר המאוחרים (לאחר שהחליף את השחקן הראשון שהלך לעולמו).
הכלב בדיבובו של בריאן הנסון חזר לככב לצד המספר, ושניהם ישבו בתוך מה שנשאר מהמבוך של המינוטאור, מיתוס שחזר בשני פרקים בסדרה. המבוך נמצא לכאורה בתוך השרידים של ארמון המלך בקנוסוס, כרתים. אתר ארכיאולוגי ידוע וחשוב שניתן לבקר בו גם היום.
אנתוני מינגלה חזר כיוצר הסדרה והכותב הראשי שלה.
מבחינה חזותית, הסדרה הייתה מאוד דומה לסדרת האם, עם תלבושות מסוגננות ושילוב של פסלים וציורים (בעיקר כדים יווניים עתיקים) בחלל המספר, לתוך חלל הסיפור. אפשר לומר שפשוט לקחו את כל המאפיינים הטובים של סדרת האם ופשוט שינו את המיקום והזמן - סיפורי עמים התרחשה בעיקר בימי הביניים, באירופה, בדגש על גרמניה. מיתוסים יוונים מתרחשת ביוון והסביבה בעת העתיקה.
גם מבחינת העיצוב יש המון השפעה של אמנות יוונית עתיקה - אם זה פסלים יוונים ואם זה כדים "שחורי דמויות" שאופיינים לתקופה. כך גם מבחינת התלבושות ועיצוב הדמויות שמחקים ביגוד עתיק.
ממליצה לצפות בכל הפרקים באיכות טובה, ניתן לרכוש אותם כאן
(למי שיש אדבלוק נא לכבות אותו כדי לראות את הלינק)
הפרקים:
תזאוס והמינוטאור
תזאוס נחשב במיתולוגיה היוונית למייסד של אתונה ולמלך שלה. הוא היה בנם של את'רה בתו של המלך פיטאוס ושל המלך איגאוס . אך זה לא הכול, תזאוס היה גם בנו של פוסידון אל הים. כלומר הייתה לו אבהות משותפת כי אמו שכבה הן עם בעלה המלך והן עם אל הים והשילוב בין אדם לאל יצר את תזאוס. (אל תחפשו הגיון ביולוגי).
לאחר שתזאוס מגלה כי הוא בנו של המלך איגאוס, הוא מגיע אליו. הוא פוגש באשתו המכשפה מדיאה שמנסה להרעילו, לאחר שאיגאוס מכיר בו כבנו, הוא מגרש אותה והיא מקללת אותו ואת תזאוס.
תזאוס רואה כי בכל שבע שנים מוקרבים שבעה בתולים ושבע בתולות למינוטאור מבטיח להרוג את המפלצת הנוראית שמטילה אימה על בני אתונה.
המינוטאור הוא היבריד של אדם ושור שהיה "בנו" של מלך כרתים, מינוס.
מינוס שנלחם על כס המלכות מול אחיו, ביקש מאל הים פוסידון שישלח לו שור לבן כשלג כברכה שתעזור לו. פוסידון עשה זאת והציפיה הייתה שמינוס יקריב את השור כאות תודה לפוסידון. משלא עשה זאת, בגלל יופיו של השור, העניש אותו פוסידון בדרך נוראית. הוא גרם לאשתו של מינוס, פסיאפה, להתאהב בשור וללדת לו את המינוטאור, (יש האומרים כי השור היה למעשה פוסידון בתחפושת) יצור עם ראש של שור וגוף אדם. מבחינה לשונית, המילה "מינוטאור" היא "השור של מינוס".
פסל עתיק של מינוטאור מהמוזיאון האריכאולוגי באתונה
היצור הנורא נהג לטרוף בני אדם ונכלא במבוך מסובך שבנה למינוס האדריכל המוכשר דדלוס (שיחזור בפרק אחר בסדרה).
בנו של מינוס, אנדרוגאוס, נרצח על ידי אתונאים שהתקנאו בו (בגרסא אחרת נהרג על ידי אותו השור שאמו התאהבה בו) ואביו, הכריז מלחמה על אתונה וניצח בה. כנקמה על מות בנו, פקד כי בכל שנה יישלחו לכרתים שבעה בתולים ושבע בתולות שיוקרבו למינוטאור.
תזאוס מגיע לכרתים במטרה להרוג את המינוטאור. לפני שנסע הבטיח לאביו כי ישים מפרש לבן על ספינתו כשיחזור אם ניצח ויבקש שישימו מפרש שחור אם הוא ייהרג.
בכרתים, פוגש את בתו של מינוס, אריאדנה, שמתאהבת בו. היא עוזרת לו למצוא את דרכו במבוך אל
המינוטאור בעזרת פקעת חוטים והוא הורג אותו.
ציור על כד יווני עתיק של תזאוס הורג את המינוטאור
הוא משחרר את השבויים האתונאים וחוזר לאתונה עם אריאדנה, אך זונח אותה בדרך.
אחת הסצנות הכי קורעות לב בסדרה היא הרגע בו מגלה אריאדנה שנזנחה ע"י תזאוס והיא זועקת ומקללת אותו.
תזאוס מגיע לאתונה אך שוכח לשים מפרש לבן בספינה כפי שהבטיח לאביו. אביו שעומד על צוק וצופה בספינה המתקרבת עם דגל שחור, בטוח שבנו נהרג, ומשליך את עצמו אל הים, שקיבל לאחר מכן את שמו - הים האיגאי.
הפרק ממחיש בצורה מאוד טובה את הטרגדיה במיתוס, איך שתזאוס הבטיח והבטיח לאנשים שאהב אך אכזב את כולם ובסוף הוא עצמו הפך ל"מפלצת".
.1843, Antoine-Louis Bare, Theseus Slaying Minotaur
הפרק המלא
פרסאוס והגורגונה
המלך אקריסיוס היה מאוכזב מכך שלא נולדו לו בנים. בצר לו, פנה לעזרת האורקל שענתה כי יהיה לו נכד, מבתו דנאה, שיהרוג אותו.
אקריסיוס בסדרה
כדי למנוע מהנבואה להתגשם, כלא המלך את בתו בצינוק. אך זאוס הפך את עצמו לגשם של זהב שירד על דנאה בצינוק ועיבר אותה. התינוק שנולד לדנאה ולזאוס היה פרסאוס.
Gustav Klimt, Danaë, 1907
Rembrandt, Danaë, 1636
Alexandre Jacques Chantron, Danaë, 1891
Orazio Gentileschi, Danaë, 1623
אקריסיוס מחליט שלא להרוג את בתו ונכדו מחשש להרגיז את האלים, במקום זאת "חומל עליהם", שם אותם בתיבת עץ וזורק אותם לים. פוסידון אל הים מרחם עליהם ועוזר להם להגיע בבטחה אל חוף, שם מוצא אותם דייג בשם דיקטיוס. דיקטיוס משכן אותם בביתו ומגדל את פרסאוס כאילו היה בנו.
פרסאוס בסדרה
(שימו לב שעד כאן יש במיתוס הזה קווי דמיון רבים למיתוס הרוסי על ילד המזל שכתבתי עליו בפוסט הקודם. טבעי שהמעשייה הרוסית הושפעה מהמיתוס היווני הזה כי ההשפעה הקלאסית על רוסיה הייתה מאוד חזקה).
המלך הרשע פולידיקטס, שם עין על דנאה ורוצה לשאת אותה לאישה, הוא מצהיר כי לא יעשה כן אם פרסאוס יביא לו את ראשה של הגורגונה מדוזה בתמורה - במחשבה שהוא ימות כמובן.
מדוזה הייתה גורגונה, מפלצת בדמות אישה עם שיער עשוי מנחשים. מבטה הקפיא את המתבונן בו לאבן.
Caravaggio, Medusa, 1595
מדוזה בסדרה
למדוזה היו שתי אחיות , גם הן גורגנות עם שיער נחשי. שלוש האחיות גרו במערה. שתי אחיותיה של מדוזה היו בנות אלמוות אך היא לא.
פרסאוס הונחה על ידי אתנה להגיע להספרידיות, נימפות שייתנו לו נשקים להלחם במדוזה. כדי להגיע אליהן
הערים על הגריאות, אחיותיהן של הגורגונות שהיו למעשה שלוש נשים זקנות ומפחידות החולקות בינהן עין אחת. הוא חטף את העין ודרש מהן את הדרך להגיע לנימפות.
ה-Fates, אלות הגורל במיתולוגיה, תוארו בעיבוד של דיסני להרקולס כגריאות, החולקות בינהן עין אחת
לאחר מכן הגיע ליעדו ולקח את הנשקים - שק לראשה של מדוזה מהנימפות, מגן מבריק כמראה מאלת החוכמה (ואחותו למחצה) אתנה וסנדלים מכונפים מהרמס שליח האלים, יחד עם חרב מהפייסטוס וקסדה שהפכה אותו לבלתי נראה מהאדס.
בדרכו לגורגונות, פוגש פרסאוס את הענק אטלס שהוענש על ידי זאוס להחזיק את העולם על כתפיו לאחר שנלחם נגדו לצד הטיטאנים. אטלס סובל ומייחל לעזרה במשא הכבד.
John Singer Sargent, Atlas and the Hesperides, 1922-1925
אטלס בסדרה
פרסאוס מצליח להרוג את מדוזה ולערוף את ראשה - הוא הופך לרואה ובלתי נראה ומגן על עצמו בעזרת המגן של אתנה, במקום להסתכל ישירות על מדוזה, הוא מסתכל על ההשתקפות שלה במגן וכך לא הופך לאבן.
ברגע שעורף את ראשה, פורצים ממנו הסוס המכונף פגסוס, ובנם של מדוזה ופוסידון, כריאסור.
בדרכו הביתה פרסאוס מראה את ראשה הערוף של מדוזה לאטלס והופך אותו להר (הרי האטלס) בכדי להקל עליו בסבלו.
לאחר מכן כשמגיע, שולף את ראשה של מדוזה לתדהמת פוליקלייטס , שמסתכל בעיניה והופך גם הוא לאבן.
Edward Burne-Jones, The Baleful Head, 1887
Antonio Canova, Perseus holding the head of Medusa, 1804-6
נבואת האורקל, כמו תמיד, אכן התגשמה לבסוף. כאשר פרסאוס הגיע למשחקים האולימפיים וזרק דיסקוס שפגע בשגגה באביו שביקר במקום , והרג אותו.
הפרק המלא:
אורפיאוס ויורידיקה
הפרק השלישי הוא כנראה האהוב עלי במיני סדרה זו ועוסק באורפיאוס היה בנם של אויגרוס מלך תרקיה (לפי גרסה אחרת, של אפולו) ושל המוזה קאליופה, ראש למשוררים ולמוזיקאים.
אורפיאוס קיבל מאפולו לירה (כלי נגינה עתיק) וניגנתו הייתה כה מופלאה שהיפנטה את שומעיו, כולל בעלי החיים, האבנים והעצים. אורפיאוס הצטרף גם למסעם של יאסון והארגונאוטים אחר גיזת הזהב כדי שנגינתו תשקיט את גלי הים הסוערים.
לאחר מסעותיו, חוזר אורפיאוס לארצו ומנגן לבני עמו. נגינתו הייתה כה עוצמתית שהורידה גשמים והצמיחה יבולים.
מוזאיקה רומית המציגה את אורפיאוס מנגן בלירה, חבוש כובע פריגי, כשמסביבו החיות שמוקסמות מנגינתו
יום אחד אורפיאוס התאהב בנימפת יער בשם יורידיקה (או יורידיצ'ה) - בפרק רגע פגישתם מתואר בצורה מקסימה כשהיא נולדת מתוך גזע עץ.
ביום חתונתם כשיורוידיקה מתהלכת ביער, היא נתקלת בסאטיר שובב שרודף אחריה ובמנוסתה ממנו, נחש מכיש אותה והיא מתה. אורפיאוס האבל מחליט בעצת הנימפות (בפרק - העצת הסאטיר) לרדת לשאול ולהחזירה.
בשאול הוא מקסים את האדס ואשתו פרספונה (אותה האדס חטף לשאול מאמה, אלת האדמה דמטר, דבר שהיא מזכירה בפרק ברמיזה) בנגינתו, עד שהם מסכימים כי ייקח את יורידיקה איתו לעולם החיים - אך בתנאי אחד.
התנאי היה שיילך בראש מבלי שיסתכל לאחור , כאשר הוא כמעט מגיע למעלה ולא שומע את צעדיה של יורידיקה, מסתכל אחורה ומאבד אותה לנצח.
הרגע בו הוא פוגש את האדס ופרספונה ומתחנן על נשמתה של אשתו הוא אחד היפים בסדרה בעיני , הנה הוא
העיצוב של הפרק מתחלק לעולם החיים שהוא מאוד פסטורלי במשמעות המקורית של המילה - כפרי , עם עובדי אדמה, שדות ויערות. עולם המתים הוא אפל וקודר. האדס אל השאול בסדרה
ציור זה למטה מהמאה ה-19 שמראה את הרגע בו מאבד אורפיאוס את יורידיצ'ה, יכול היה לשמש השראה לסדרה שכן הוא מאוד דומה לסצינה הטלוויזיוניות מבחינת עיצובה. Christian Gottlieb Kratzenstein,Orpheus and Eurydice, 1806
Jean Raoux:, Orpheus and Eurydice., c. 1718–1720
כתבתי על המיתוס גם בפוסט שלי שעסק בקליפים בהשפעת המיתולוגיה היוונית, כשהלהקה HURTS לקחה ממנו השראה לקליפ שלה
אורפיאוס שאיבד עניין בחיים, מת לבסוף בדרך נוראית - כשמנאדות, נשים שעבדו את האל דיוניסוס קרעוהו לגזרים.
הן זרקו את גופתו לים וראשו נסחף אל האי לסבוס, שם הוא ממשיך לומר את שמה של אהובתו.
1900,John William Waterhouse, Nymphs Finding the Head of Orpheus
בסוף הפרק מופיע מעין חזיון של אורפיאוס על קיר המבוך בו נמצאים המספר והכלב והוא אומר שכמו אהבתו ליורידיצ'ה, כך גם המוסיקה נצחית - ועם זה אני בהחלט מסכימה. באמנות יהודית ישנה הקבלה מעניינת בין אורפיאוס לדוד - כמו אורפיאוס, גם דוד נודע בכשרון הנגינה שלו, ובתקופה של בין המאות השלישית לשישית בא"י יוצג דוד כדמוי אורפיאוס עם כלי נגינה (נבל/לירה) וכשהחיות מתקבצות סביבו המלך דוד מנגן בנבל, רצפת פסיפס מבית כנסת עתיק בעזה, התקופה הביזנטית, המאה ה-6 לספירה
ברצפת פסיפס זו מעל לראש הדמות מופיעה הכתובת עם השם 'דוד' ולראשו הילה של קיסר ביזנטי. החיות סביב דוד רומזות כאמור לקשר שלו עם אורפאוס, שהקסים את חיות הבר בנגינתו. הוא מתואר על פי רוב כרועה המנגן באוזני החיות בסביבה פסטורלית. אורפאוס, סימל את התקווה לישועה ואת המאבק נגד כוחות עולם המוות משולב עם דמותו של דוד המלך כגואל. הפרק המלא:
דדלוס ואיקרוס
פרק זה שהוא הרביעי והאחרון בסדרה, למעשה מקדים כרונולוגית את הפרק הראשון שעסק בתזאוס ובמינוטאור. בפרק זה מוצג דדלוס שהיה ממציא ובנאי גאון אשר בנה את המבוך של המינוטאור. דדלוס מופיע במספר מיתוסים יווניים, למוצאו כמה גרסאות, בינהן בנו של נסיך אתונה.
הפרק עוסק במיתוס על דדלוס ואיקרוס כשהשיא הדרמטי בו מוצג ברמיזה מאוד יפה כשהכלב מפיל בטעות פסל של ילד מכונף שנשבר - פרט שיהיה ברור מאוד בהמשך.
דדלוס חי ועבד באתונה, היה לו בן בשם איקרוס ואחיין בשם טאלוס. הפרק מחבר בין כמה מיתוסים על דדלוס : המיתוס הראשון הוא על כך שטאלוס (במיתוסים מסוימים קרוי פרדיקס), ששימש כשולייה לדדלוס היה כה מוכשר שדדלוס קינא בו ובהתקף טירוף גרם לנפילתו מגג אל מותו.(במקור - מהאקרופוליס). הרגע הזה מוצג בצורה מעניינת עם בובת נשר ריאליסטית שמסיתה את דדלוס לנהוג כך, מה שכמובן מדגיש את הטירוף שלו כי הוא דמיין זאת.
במיתוס המקורי אתנה הופכת את טאלוס לציפור שבעברית קרויה "קורא". בעיני זה איזשהו רמז מטרים למיתוס שיגיע אחר כך.
דדלוס ואיקרוס בורחים מהעיר, נודדים ומגיעים לבסוף לכרתים. בכרתים מושל המלך מינוס אשר מבקש מדדלוס שיבנה מבוך למינוטאור, אותו מבוך שאחר כך תזאוס יגיע אליו ויהרוג אותו.
דדלוס בונה את המבוך המתוחכם לפי צורת המוח האנושי, והמינוטאור נכלא בו. אולם מינוס, שלא רוצה שהסוד על דרכי המבוך יתגלה לאיש, כולא את דדלוס ואיקרוס במגדל (לפי הפרק - במבוך עצמו) בלי יכולת לברוח ממנו.
המלך מינוס, שהופיע גם בפרק הראשון, עיצובו מזכיר לי אמנות אשורית דווקא
בפרק מתואר שדדלוס ואיקרוס מצליחים לצאת מהמבוך ופוגשים שוב בנשר המדבר שרק דדלוס רואה, הוא שוב נתקף טירוף והורג את העוף ואז מחליט להכין מנוצותיו ומנוצות של עופות אחרים כנפיים לו ולבנו שבעזרתן יוכלו לעוף הרחק ממינוס.
Frederick Leighton, Dedalus and Icarus, 1869
דדלוס בונה כנפיים לו ולבנו ומזהיר אותו פן יעוף גבוה מדי לשמש , שכן הנוצות המחוברות בדבש ייפלו ואיקרוס ייפול איתן. השניים מתחילים לעוף והבן, שלא מקשיב לאביו עף מעלה מעלה ואכן הכנפיים מתפרקות והוא צונח מטה אל מותו בים. דדלוס ואיקרוס בסדרה
דדלוס מוכה יגון ואשמה נודד הרחק ומגיע לארמונו של מלך סיציליה קוקלוס. שם הוא ממשיך בהמצאותיו עד שיום אחד מגיע מינוס המחפש אחריו (הוא הרי ברח מכלאו). הוא מאתר אותו באמצעות משימה חידתית - להעביר חוט מקצה אחד לשני של קונכיה גדולה. דדלוס עושה זאת באמצעות נמלה שאותה מחבר לחוט ודבש שמורח בקצה השני של הקונכייה בלי לדעת שמינוס מחפש אחריו.
דדלוס, הקונכיה של מנוס ושתי בנותיו של מלך סיציליה קוקלוס
משנודע הדבר למינוס, הוא מצווה לקחת את דדלוס עמו, אך טובל קודם לכן באמבט. דדלוס, אשר היה זה שעיצב את הצנרת והאמבט בארמון של קיקלוס, מציף את האמבט ואת מינוס בתוכה במים רותחים ולמעשה הורג אותו. כך שנעשה כאן צדק כפול - דדלוס הורג את האדם שכלא אותו ושהביא בעקיפין למות בנו, בנוסף, הוא הורג גם את האדם שהמטיר על משפחתו ועל כרתים את קללת המינוטאור, וזה שהתאכזר למינוטאור בעצמו. סוף הפרק מראה את דדלוס יושב בחדר מלא בפסלים של נערים מכונפים, ואת המספר שאומר ש"דדלוס הממציא המוכשר לא יכול היה להמציא מכונת זמן בה יוכל לחזור ולהציל את בנו". לבסוף, נפתח פתח בתקרה של המבוך (שהרי המספר והכלב נמצאים באותו המבוך ממש בקנוסוס) פתח שדרכו סוף סוך יוכלו לצאת מהמבוך ובנוסף, ורואים שתי דמויות מכונפות שמעופפות באור הירח - אזכור לדדלוס ואיקרוס.
Charles Le Brun, Daedalus and Icarus, c. 1645
Peter Brueghel the Elder, Landscape with the fall of Icarus, 1558
פיטר ברויגל האב בוחר דרך מעניינת ומקורית המיתוס - רגע הנפילה של איקרוס שמבוטא ברגליים ההפוכות שלו במים (במישור הקדמי ליד הספינה) באמצע נוף שקט. רגע כה דרמטי שהיינו ככל הנראה מפספסים אם לא היינו יודעים שזו נושא היצירה.
הפרק המלא:
מעניין לראות את בחירת המיתוסים וההקשרים בינהם (בייחוד בין הפרק הראשון לאחרון) וההקשר של המיקום הממשי - המבוך בקנוסוס למיתוסים עצמם. מעניין גם שכל המיתוסים נגמרים בצורה טרגית- יותר ופחות. אבל זה כנראה אחד הדברים המאפיינים את המיתולוגיה היוונית, וכמו שציינתי בעיני מדובר בעיבודים הטובים ביותר שראיתי למיתוסים יוונים בטלוויזיה/קולנוע.
