יום חמישי, 8 בינואר 2015

חג המולד



חג המולד נחגג מדי שנה ברחבי העולם עם המאפיינים המוכרים לכולנו - עץ אשוח מקושט, סנטה קלאוס חביב המחלק מתנות, אווירה חגיגית ושופינג היסטרי.
אבל עד כמה אנחנו באמת מכירים את המקורות לחג? ואת המאפיינים המרכזיים שבו, שלחזותיות שלהם משמעות רבה?

נתחיל מהתחלה, וליתר דיוק לפני 2015 שנים. באבוס בבית לחם נולד התינוק ישוע, למרים ולבעלה יוסף (אך כמו שאנחנו יודעים, יוסף לא היה אב התינוק לפי האמונה הנוצרית. היה זה האל בכבודו ובעצמו).

סצינת הלידה מתוארת בברית החדשה דרך שתי בשורות - הבשורה על פי לוקאס והבשורה על פי מתיו.

"ויעל גם-יוסף מן-הגליל מעיר נצרת אל-יהודה לעיר דוד הנקראת בית-לחם כי-היה מבית דוד וממשפחתו: 5 להתפקד עם-מרים המארשה לו והיא הרה: 6 ויהי בהיותם שם וימלאו ימיה ללדת: 7 ותלד את-בנה הבכור ותחתלהו ותשכיבהו באבוס כי לא-היה להם מקום במלון"

– הבשורה על פי לוקאס, ב, 4-7

"יהי בימי הורדוס המלך כאשר נולד ישוע בבית-לחם יהודה"– מתי ב 1


1403,Conrad von Soest , St Joseph makes himself useful

תיאור מבודח של הלידה , בו יוסף בעלה של מרים עושה משהו שימושי ומחמם את האבוס. פעמים רבות תואר יוסף בצורה קצת מבודחת ונלעגת. לעתים חבש "כובע יהודי" (בעיקר בתיאורים גרמניים).


כמו שניתן לראות בבשורה על פי לוקאס יש יותר פירוט לגבי הלידה - יוסף מגיע מנצרת שבגליל לבית לחם שם גרו אבותיו (וקישורם לבית דוד המלך, משום שלפי הנצרות ישוע הוא משיח בן דוד) אשתו מרים כורעת ללדת באבוס, כי לא היה להם מקום במלון. קראתי פוסט מעניין בעמוד הנהדר הבא על כך שהרבה יותר הגיוני שמדובר בבית לחם הגלילית ולא בבית לחם ליד ירושלים, משום שהמרחק היה רב מידי להליכה של אישה הכורעת ללדת בעוד שבית לחם הגלילית קרובה לנצרת הרבה יותר. בכל מקרה, כיום כנסיית המולד נמצאת בבית לחם ליד ירושלים והעיר היא מקום מרכזי לעלייה לרגל עד היום.

סצינה זו תוארה באינספור יצירות אמנות בטכניקות שונות. כאשר מתבוננים ביצירות המתארות את הלידה יש מספר מוטיבים שחוזרים על עצמם :
הלידה היא באבוס עם חיות - החיות שמופיעות הן חמור ושור, טיפוסיות לחקלאות אך גם סמליות עם כמה פרשנויות: האחת היא האזכור של הפסוק התנכ"י בספר ישעיהו פרק א' פסוק ג' : "ידע שור קונהו, וחמור אבוס בעליו – ישראל לא ידע.." פירוש הפסוק הוא : ידע שור קונהו (=השור יודע שבעליו קונה אותו ומגדל אותו ודואג לו לצרכיו), וחמור אבוס בעליו (=והחמור יודע ש האבוס הוא הכלי בו בעליו מניח לו שם את האוכל, דבר טוב) – אבל לעומת זאת, ישראל (שאלוהים הוא אדונם) לא ידע (=לא ידע שהוא זה שמטיב להם).
מכיוון שהתנ"ך הינו פרה-פיגורציה לברית החדשה ולסיפורי ישוע, את הפסוק ניתן לפרש בכך שזהו רמז לעתיד לבוא, ושאלוהי ישראל החדש שייטיב עמם יהיה בעצם בנו, המשיח החדש ישוע.
פרשנות נוספות היא שהחמור והשור מייצגים את היהודים והפגאנים אשר מתבוננים במשיח, "מלך היהודים" התינוק ישוע. 
עוד פרשנות מקשרת את הדימוי לכת הבאקחנלית, הכת הפאגנית שהייתה מאוד פופולארית באימפריה הרומית ממש לפני השתלטות הנצרות. החמור והשור מייצגים את בכחוס, אל היין , ובדומה לפרשנות הקודמת, הם מסתכלים על המשיח שנולד ומחליף אותם ואת האמונה בהם.

Master of Salzburg, The Nativity, 1400


סיפור הלידה ממשיך בבואם של שלושת המלכים מהמזרחים, האמגושים או ה"מאגי". שלושת המלכים הגיעו לבית לחם לאחר שראו כוכב בשמיים המסמל את לידתו של המשיח החדש, מלך היהודים ישוע. סצינה זו היא כנראה הפופולארית ביותר בתיאור הלידה , בעיקר ברנסאנס, משום שיש בה המון דברים מעניינים - אנשים אקזוטיים מתרבויות רחוקות על כל המשתמע מכך, עושר בדים ואטריבוטים אקזוטיים מעניינים. יחד עם הדמויות הרגילות - יוסף, מרים, ישוע התינוק , החמור והשור.

"ויהי כשמעם את-דברי המלך וילכו והנה הכוכב אשר-ראו במזרח הלך לפניהם עד אשר-בא ויעמד ממעל לאשר-היה שם הילד: ויראו את-הכוכב וישמחו שמחה גדולה עד-מאד: ויבאו הביתה וימצאו את-הילד עם-מרים אמו ויפלו על-פניהם וישתחוו-לו ויפתחו את-אוצרותם ויקריבו לו מנחה זהב ולבונה ומר: ויצוו בחלום לבלתי שוב אל-הורדוס וילכו בדרך אחר אל-ארצם"
– הבשורה על-פי מתי, ב', 1-12

האמגושים היו למעשה שבט עתיק ממדי, שהייתה ממלכה קדומה באסיה. הם קיבלו על עצמם את האמונה הזורואסטרית ושימשו כמעמד הכהונה בפולחן הזרואסטרי, כאשר במסגרת תפקידם היו בעלי ידע באסטרולוגיה.
עם הזמן תיאורם התגלגל מכוהנים ואסטרונומים (אסטרולוגים) לשלושה מלכים.
שלושת המאגי מוכרים כקדושים על ידי הכנסייה שגם זיהתה אותם בשמות - בלתזאר, קספר ומלכיור
הם נתנו לתינוק מתנות יקרות: זהב, מור ולבונה. בימי קדם, היה נהוג לתת מתנות אלה כמנחה לאלים.
ביקורם של המגים הבאים להעריץ את הרך הנולד ולהכיר בו כמשיח , מהווה בכנסיה הקתולית אחד החגים החשובים הוא "חג ההתגלות" או חג האפיפניה Epiphany ("הופעה") הנחוג ב-6 לינואר, חג המציין בעצם את התגשמותו של ישו בבשר והופעתו הראשונה בפני מאמיניו.

איור מכתב יד צרפתי מהמאה ה-12 של המלכים בשמותיהם

חשבתי על זה שדי מעניין שביפיפיה הנרדמת מגיעות לבקר את התינות שלוש פיות המעניקות לה שלוש ברכות (עד נקטעות על ידי מליפיסנט). אני מניחה שההשראה בהחלט הגיעה מהערצת המאגים.


Fra Angelico and Fra Filippo Lippi, Adoration of the Magi, 15th century



Giorgione, Adoration of the Magi, c. 1505



Sandro Boticelli, Adoraion of the Magi, 1475

בציור זה בוטיצ'לי תיאר את הפטרונים שלו, משפחת מדיצ'י כשלושת המאגים

Bartolomé Esteban Murillo, Adoration of the Magi, 17th century


אירוע נוסף שהתרחש סמוך ללידת ישוע הוא הערצת הרועים, המדווח בבשורה על-פי לוקס, שבו סגדו רועים לישוע, סמוך לאחר לידתו בבית לחם:


"ורעים היו בארץ ההיא לנים בשדה ושמרים את משמרות הלילה בעדרם׃ והנה מלאך ה' נצב עליהם וכבוד ה' הופיע עליהם מסביב וייראו יראה גדולה׃ ויאמר אליהם המלאך אל תיראו כי הנני מבשר אתכם שמחה גדולה אשר תהיה לכל העם׃ כי היום ילד לכם בעיר דוד מושיע אשר הוא המשיח האדון׃ וזה לכם האות תמצאון ילד מחתל ומנח באבוס׃ ויהי פתאם אצל המלאך המון צבא השמים והם משבחים את האלהים ואמרים׃ כבוד במרומים לאלהים ובארץ שלום בבני אדם רצונו: ויהי כאשר עלו מעליהם המלאכים השמימה ויאמרו הרעים איש אל רעהו נעברה נא עד בית לחם ונראה המעשה הזה אשר הודיענו ה'׃ וימהרו לבוא וימצאו את מרים ואת יוסף ואת הילד שכב באבוס׃ ויראו וישמיעו את הדבר הנאמר אליהם על הגער הזה׃ וכל השמעים תמהו על הדברים אשר דברו אליהם הרעים׃ ומרים שמרה את הדברים האלה ותחשבם בלבה׃ וישובו הרעים מהללים ומשבחים את האלהים על כל אשר שמעו וראו כפי אשר נאמר אליהם".

 הבשורה על-פי לוקס, 2, 8-20

המיקום נשאר באבוס, ולמשפחה הקדושה וקהל המעריצים נוספים רועים, אותם ניתן לזהות על פי המטות שלהם.

Charles Le Brun , Adoration of the Shepherds, 1689



Bronzino, Adoration of the Sheperds, 16th century



תיאורים נפוצים אלה של סצנת לידת ישוע מהברית החדשה, השרישו את הדימוי בתרבות הפופולארית והחזותית כחלק מחג המולד המודרני.
כך למשל ניתן לראות בשלב מסוים בכמעט בכל סרט או סדרה אמריקאית, המחזה של סצינת הלידה, בדרך כלל בהצגת ילדים. הצגה זה תהיה מבוססת הרבה יותר על דימויים אמנותיים אלה מאשר על כל דבר אחר.

מיסטר בין נתנן לזה גרסא קצת אחרת...



מונטי פייטון בסרטם Life of Brian  מ-1979, נתנו גרסא חדשה ופארודית לסיפורו של ישוע. הנה הקטע בו שלושת המלכים מגיעים לבקר את התינוק שנולד לא לבתולה מריה, אלא לזונה ...



החג נחגג מדי שנה ב-25 לדצמבר. ההיסטוריונים אינם בטוחים מתי החלו הנוצרים לציין את לידת ישו. מלומדים אחדים מייחסים את ציון החג במועד זה למאה הרביעית לספירה ולרצונו של הקיסר קונסטנטינוס אשר הוטבל לנצרות על ערש דווי ליצור חג שיאחד מסורות נוצריות ופגאניות. 
משמעות שם החג היא "המיסה של כרייסט" , כלומר המיסה של ישוע.

הרומאים הקדמונים ציינו את חג ה"סטורנליה" לכבודו של האל סטורן בהילולה בת שבעה ימים שהחלה ב-17 בדצמבר. ההילולה הסתיימה במועד ההיפוך החורפי בו היום הוא הקצר ביותר והלילה הוא הארוך ביותר. על פי הלוח היוליאני המקורי חל המועד ב-25 בדצמבר, בעוד שעל פי הלוח הגרגוריאני הנהוג כיום, חל המועד ב-21 בדצמבר. בחג הסטורנליה החליפו הרומאים מתנות, וכן נהוג היה כי אחד העבדים ישמש כ"אדון הבית" בעוד שה"אדונים" נהגו כעבדים.

במאה הרביעית לספירה, בתקופת הקיסר אורליאנוס,  הפכה דת ה"סול אינוויקטוס", הערצת אל השמש כאל הראשי, לדתה הרשמית של האימפריה. מקורה של הדת בהערצת אל השמש הפרסי מיתרה. הרומאים ציינו את לידתה של השמש במועד ההיפוך החורפי, ב-25 בדצמבר בטקסים השאובים מן הדת המיתראיסטית. בדת זו החזיק קונסטנטינוס בטרם המיר לנצרות.  המעבר מעבודת האלילים לנצרות, ויצירת הכנסייה הקתולית הושפעו מדת זו. כאמור, הנצרות אימצה מנהגים וחגים שהיו נהוגים באימפריה בעת שהפכה לדת המדינה. בנוסף למיתרה עוד כמה אלים פאגניים נולדו ב-25 בדצמבר כמו הורוס אל השמש המצרי, דיוניסוס היווני ואפילו קרישנה ההודי. אימוץ תאריך זה על ידי הנצרות הקל את קבלת הדת החדשה בקרב הפגאנים.

ישנם עוד שרידים לפגאניות במנהגי החג, ובראשם - עץ חג המולד. 


Viggo Johansen, Glade jul ,1891



מסורת הצבת עץ חג המולד היא הצבת עץ ירוק עד, בדרך כלל אשוח מקושט ומתחתיו מתנות. בדרך כלל על ראש העץ ממוקם כוכב המסמל את "כוכב בית לחם, אותו ראו שלושת המאגים.
מנהג הצבת עצי חג המולד מקורו במנהג הפגאני של הצבת עץ המסמל את החיים בשיאו של החורף. פסיפס רומאי שנתגלה בתוניסיה מראה את האל הרומי בקכוס נושא בידו ענף עץ מחט כסמל לחיים. מנהג זה הפך לנוצרי עם עליית הנצרות, ונשאר כמנהג נוצרי המסמל את נצחיותו של ישו על ידי הצבת עץ ירוק עד בחג המסמל את היוולדו.
עוד מקור להצבת עץ הוא ככל הנראה מנהג שמגיע מהחג הגרמאני הפגאני "יול" - Yule, שהוקדש לראש האלים במיתולוגיה הנורדית - אודין. בחג זה היו החוגגים סוחבים גזע עץ עבה ומדליקים אותו באח הבית. 

המנהג המודרני של הצבת העץ מוזכר לראשונה בגרמניה במאה ה-16, בתיאור העיר ברמן משנת 1570 בה מפורטים קישוטי בית הגילדות של העיר לקראת חג המולד הכוללים עץ אשוח שקושט בפרחים ובמזון. מטרת העץ הייתה לשעשע את ילדי חברי הגילדה בחג המולד.

רק במאה ה-17 החלו להציב את העצים בבתים פרטיים, המנהג נותר מקובל בגרמניה בלבד, שהאשוח הינו אחד מסמליה הלאומיים. הנסיכה הנרייטה פון נאסאו וילבורג הביאה את המנהג להציב עץ חג מולד לווינה בשנת 1816, והמנהג התפשט באוסטריה תוך זמן קצר, משם לרחבי אירופה ולאחר מכן גם לארה"ב ולשאר העולם.

(An illustration of people collecting a Yule log from Chambers Book of Days (1832


ככל הנראה, הסמל הכי פופולארי של החג המולד הוא סנטה קלאוס. 

דמותו של סנטה קלאוס מבוססת על סיינט ניקולאס, קדוש יווני מהמאה הרביעית שהיה הבישוף של העיר מירה.
ניקולאס התפרסם באופיו הנדיב כשנתן מתנות לעניים. לאחר מותו הוכר כקדוש וכפטרון לקבוצות רבות בחברה - אנשי הים, ילדים, קשתים, וגם לפטרון של אמסטרדם ושל מוסקבה.
בימי הביניים, התקיים מנהג שבו נתנו מתנות לילדים בשמו של סיינט ניקולאס. בהמשך מנהג זה עבר לערב חג המולד במטרה לקשרו להולדת ישו, אך המקור של סיינט ניקולאס נשאר והתגלגל לסנטה קלאוס.

דימוי של ניקולאס הקדוש מהמאה ה-13, מכנסיית סנטה קתרינה בסיני



מקור נוסף לדמותו של סנטה קלאוס נמצא במיתולוגיה הגרמאנית והנורדית. כפי שכתבתי, בימי הפגאניים לפני הנצרות, נהגו לחגוג השבטים הגרמאניים חג בשם Yule  שהתרחש באמצע החורף. בתקופת החג, נאמר שאירועים מיסטיים התרחשו, בינהם תהלוכה של ציידים, עם סוסים וכלבי ציד שאותה מוביל ראש האלים הנורדי - אודין.


Peter Nicolai Arbo, The wild Hunt, (Åsgårdsreien ), 1872




אודין תואר כאיש עם זקן ארוך ולבן, וזה גם היה אחד מכינויו - "ארוך הזקן", אשר רוכב על סוס שמיימי ואפור בשם סלייפניר.

Georg von Rosen, Odin, 1886



ניתן כבר עכשיו להבין מאיפה הגיעו המאפיינים של סנטה קלאוס כאיש עם זקן לבן אשר מגיע מהצפון, שט בשמיים על מרכבת איילים ומחלק מתנות לילדים. מדוברר בערבוב בין דמותו של הקדוש ניקולש הנוצרי לבין המיתולוגיה הנורדית על אודין.

דמות נוספת שהשפיעה על עיצוב דמותו של סנטה קלאוס היא Sinterklaas, דמות בעלת מאפיינים חיצוניים כמעט זהים לסנטה קלאוס - בגדים אדומים ולבנים, אך עם כובע המזכיר כובע בישוף. מטה המזכיר מטה רועים ורוכב על סוס לבן בשם "אמריגו" בהולנד ו"סלכט" בבלגיה. סינטר קלאס נושא ספר גדול ובו פרטים על כל ילד - אם היה טוב או רע. סינטרקלאוס הוא עוד גלגול של סיינט ניקולאס, שמעורבב במאפיינים של אודין. 

את סינטרקלאס מלווה "פייט/פיטר השחור", Zwarte Piet, עוזר שחור ממוצא מורי.  בהצגות או תהלוכות, פייט השחור בדרך כלל משוחק על ידי שחקנים לבנים שצבעו את פניהם בשחור (Black face) הלבושים בגדי רנסאנס. בשנים האחרונות נטען כי דמות זו הינה ביטוי לגזענות ולכן היא מעוררת מחלקות. 
מקורה מעניין - סברה אחת אומרת שבאותה תהלוכה שמיימית של אודין, או וודאן בגרסתו הגרמאנית, עזרו לו שני עורבים שחורים, ופייט השחור מבוסס על אחד מהם. אך סברה זו פחות מקובלת במחקר. סברה אחת ויותר מקובלת היא שבאיקונגרפיה ימי ביניימית, תואר סיינט ניקולאס מנצח את השטן, שתואר כדמות שחורה שחייבת לעבוד את אדונה. דימוי זה התגלגל במאה ה-19 לדמות המורית החביבה של פייט השחור שעוזר לסינטרקלאוס לחלק מתנות לילדים. 

איור של סינטרקלאוס ופייט השחור


איש מחופש לסינטרקלאס, כפי שניתן לראות מאוד דומה לסנטה קלאוס אך בעל מאפיינים נוצריים מובהקים 



דמות נוספת שהשפיעה של סנטה קלאוס היא של Father Christmas שהופיע לראשונה במאה ה-16 באנגליה, לבוש בבגדים אדומים וירוקים  עם פרווה.  הוא סימל את הרוח הטובה של חג המולד, הביאה שמחה, מזון ויין לחוגגים.
מאחר ואנגליה כבר לא ציינה את הארוחה ביום ניקולאס הקדוש ב-6 לדצמבר, הועברה החגיגה ועמה "אבא חג המולד" ל-25 לדצמבר, חג המולד.

איורים של Father Christmas






"אבא חג המולד" הוא מעין האנשה של החג, הנשענת מאוד של אותם מקורות שציינתי קודם - ניקולאס הקדוש ואודין. כמו כן, ברוח העליזה שלו וחיבתו ליין, יחד עם עז שלעתים מתלווה אליו , לדעתי יש קשר גם לבכחוס.

מה שביסס את דמותו של סנטה קלאוס היה פרסום הפואמה "ביקור מניקולאס הקדוש" ב-1821 שנכתבה על ידי קלמנט קלארק מור. בפואמה מוצגים המאפיינים המרכזיים בדמותו של סנטה קלאוס כפי שאנו מכירים אותו היום: 
איש חביב ומזוקן , לבוש בפרווה המגיע עם מזחלת רתומה לשמונה צבאים, ויורד דרך הארובה אל הבתים כדי להביא מתנות לילדים, אותם הוא מניח בתוך הגרביים ליד האח.


'Twas the night before Christmas, when all thro' the house
Not a creature was stirring, not even a mouse;
The stockings were hung by the chimney with care,
In hopes that St. Nicholas soon would be there;
The children were nestled all snug in their beds,
While visions of sugar plums danc'd in their heads,

And Mama in her 'kerchief, and I in my cap,
Had just settled our brains for a long winter's nap —
When out on the lawn there arose such a clatter,
I sprang from the bed to see what was the matter.
Away to the window I flew like a flash,
Tore open the shutters, and threw up the sash.
The moon on the breast of the new fallen snow,
Gave the luster of mid-day to objects below;
When, what to my wondering eyes should appear,
But a miniature sleigh, and eight tiny reindeer,
With a little old driver, so lively and quick,
I knew in a moment it must be St. Nick.
More rapid than eagles his coursers they came,
And he whistled, and shouted, and call'd them by name:
"Now! Dasher, now! Dancer, now! Prancer and Vixen,
"On! Comet, on! Cupid, on! Donder and Blitzen;
"To the top of the porch! To the top of the wall!
"Now dash away! Dash away! Dash away all!"
As dry leaves that before the wild hurricane fly,
When they meet with an obstacle, mount to the sky;
So up to the house-top the coursers they flew,
With the sleigh full of toys — and St. Nicholas too:
And then in a twinkling, I heard on the roof
The prancing and pawing of each little hoof.
As I drew in my head, and was turning around,
Down the chimney St. Nicholas came with a bound:
He was dress'd all in fur, from his head to his foot,
And his clothes were all tarnish'd with ashes and soot;
A bundle of toys was flung on his back,
And he look'd like a peddler just opening his pack:
His eyes — how they twinkled! His dimples: how merry,
His cheeks were like roses, his nose like a cherry;
His droll little mouth was drawn up like a bow,
And the beard of his chin was as white as the snow;
The stump of a pipe he held tight in his teeth,
And the smoke it encircled his head like a wreath.
He had a broad face, and a little round belly
That shook when he laugh'd, like a bowl full of jelly:
He was chubby and plump, a right jolly old elf,
And I laugh'd when I saw him in spite of myself;
A wink of his eye and a twist of his head
Soon gave me to know I had nothing to dread.
He spoke not a word, but went straight to his work,
And fill'd all the stockings; then turn'd with a jerk,
And laying his finger aside of his nose
And giving a nod, up the chimney he rose.
He sprung to his sleigh, to his team gave a whistle,
And away they all flew, like the down of a thistle:
But I heard him exclaim, ere he drove out of sight —
Happy Christmas to all, and to all a good night.

האגדה מספרת שאת ההשראה לדמותו של סנטה קיבל מחבר הפואמה כמובן מניקולאס הקדוש אבל גם משיפוצניק מקומי ממוצא הולנדי. 
הפואמה הפכה לאיקונית ושוחזרה פעמים רבות בכל המדיות האפשריות וזכתה לאינספור הומאז'ים. הפואמה, שנודעת יותר בשם - "Twas The Night before Christmas"  היא גם המקור לשם הפארודי בסרטו הנהדר של טים ברטון, "The Nightmare before Christmas". 

לחבורת הצבאים התווסף "רודולף" הצבי בעל האף האדום הזוהר, שמגיע מספר בעל אותו השם שיצא ב-1939, ונכתב על ידי רוברט ל. מאי. 



הנה גרסא מקסימה של וולט דיסני לפואמה Twas The Night before Christmas


הראשון שקבע את הדימוי החזותי של סנטה קלאוס כפי שאנו מכירים אותו היום היה המאייר תומאס נאסט, שאייר לעיתון ה"הארפרס וייקלי" ב-1863 שער ובו סנטה מבקר חיילים הנלחמים במלחמת האזרחים. שימו לב גם שהמעיל שלו הוא וריאציה של הדגל האמריקאי.  
נאסט היה ככל הנראה גם זה שהמציא את מקום מושבו של קלאוס - הרחק בקוטב הצפוני



אך מי שבהחלט הנכיח את דמותו של סנטה קלאוס היה המאייר הדון סאנדבלום, מאייר אמריקאי ממוצא שוודי שצייר לחברת קוקה קולה פרסומות בכיבובו של סנטה קלאוס. פרסומות אלה הביאו לפופולריזציה רבה של סנטה ואף לאגדות אורבניות שסנטה הומצא על ידי קוקה קולה ושצבעי בגדיו הם הומאז' לחברה - מה שכמובן הוכחתי בפוסט כלא נכון. 
את ההשראה קיבל המאייר מאותה הפואמה של קלמנט קלארק מור. 






אגב, דמותה של גברת קלאוס המוצאה במאה ה-19 בפואמה בשם "Goody Santa Claus on a Sleigh Ride" שנכתבה על ידי המשוררת קתרין לי בייטס. 

כרטיס ברכה ישן עם מר וגברת קלאוס



ביתו של סנטה קלאוס בקוטב הצפוני תואר כבית עם סדנא, שם הוא יוצר יחד עם עוזריו האלפים מתנות לילדי העולם. 
כמעט כל מדינה נורדית טוענת כי ביתו של קלאוס נמצא בשטחה וכך גם אלסקה.
דמות נוספת שחולקת מאפיינים דומים לסנטה קלאוס היא דד מורוז, "סבא כפור" הפופולארי בארצות הסלאביות. כתבתי בהרחבה עליו בפוסט שלי על פולקלור רוסי. יחד עם זאת חשוב להגיד שדד מורוז התקיים עוד לפני סנטה קלאוס והתבסס על פולקלור סלאבי פגאני ולא על נורדי. 

קופסא מעוטרת בציור של דד מורוז והעוזרת שלו, סנייגורצ'קה



מנהג נוסף שנקשר בחג המולד הוא קישוט הבית בצמח הדבקון, באנגלית Mistletoe. כשנהוג להתנשק תחתיו. לא יודע הרבה מנין מגיעה מסורת זו, איך ידוע כי צמח זה היה חשוב לדרואידים, והנה עוד מסורת כמו רוב החג, שמגיעה למעשה מהפאגניזם. 



נדבך חשוב בחג הוא המוסיקה המאפיינת אותו, מזמורי חג מולד, דתיים וחילוניים המושרים בפי כל. עדות למזמורים דתיים קיימת עוד מהמאה ה-4 לספירה ברומא כמו המזמור הלטיני הבא


שני מזמורים פופולאריים במיוחד הולחנו במאה ה-19





וכמובן, ארוחת חג המולד המשפחתית על מאכילה המיוחדים היא חלק מהותי מאוד בחג (ומקור לאינספור סרטי קולנוע).
אחד המאכלים החביבים הוא עוגה צרפתית מסורתית שנקראת Bûche de Noël וגם Yule log, המאזכרת את גזע העץ המסורתי מחג ה-Yule. 


עד כאן הפוסט שלי על חג המולד, מקווה שהוא נתן לכם קצת יותר מושג על ההיסטוריה של החג . נסיים באחד משירי הכריסמס החמודים ביותר


4 תגובות: